השופט ע' פוגלמן:
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא י' זפט) בבש"א 6610/07, בגדרה נדחתה בקשת המערערות להורות על ביטולו או צמצומו של צו איסור פרסום על ההליך בת.א. 1350/07 המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
רקע עובדתי
1. המשיב 3 (להלן: המשיב) הגיש ביום 4.3.07 תביעה אזרחית (ת.א. 1350/07) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד המשיב 1 (להלן: המבקש). כאמור בכתב התביעה, היה המשיב לקוח של המבקש, וייפה את כוחו לפעול בשמו ולמענו בעניין עסקה לרכישת מקרקעין מחוץ לישראל. בגדרי האמור, הפקיד המשיב בידי המבקש, באמצעות אשתו, המשיבה 2 (להלן: המשיבה), סכומי כסף נכבדים. לפי הנטען, המבקש הפר את חובות האמון כלפי המשיב, ופעל בחוסר יושרה, תוך ניגוד עניינים, וביצע כלפיו עוולות שונות. נטען כי בין המבקש לבין המשיבה נקשרה מערכת יחסים אינטימית, אשר הביאה אותו לפעול לטובת האינטרסים של המשיבה ונגד האינטרסים של המשיב.
יצוין כי עוד קודם להגשת התביעה, ביום 28.5.06, פנה המשיב בתלונה לוועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, בה שטח את טענותיו נגד המבקש ודרש להעמידו לדין משמעתי. ועדת האתיקה של מחוז תל-אביב, לאחר שקיבלה, בין היתר, את תגובת המבקש, החליטה, בנקודת הזמן האמורה, לגנוז את תלונתו של המשיב. כפי המצוין במכתבו של מנכ"ל ועד המחוז מיום 19.3.07, כל ההאשמות הוכחשו בתוקף על ידי המבקש, ומשכך "אנו לא נמשיך לטפל בתלונתך בתיק זה לפני שבתי המשפט או הרשויות יכריעו בהאשמותיך נגד [המבקש] ... רק לאחר שיקבעו העובדות או אחת מהן ויוטל דופי ב[מבקש], תוכל לחזור אלינו ואנו נחזור ונטפל בתלונתך".
2. מיד עם קבלת כתב התביעה לידו, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה להטיל צו איסור פרסום על ההליך. ביום 4.3.07 ניתן צו כאמור במעמד צד אחד (החלטת השופטת ת' שפירא). ביום 19.3.07, לאחר הגשת תגובה לבקשה, קבע בית המשפט כי הצו המבוקש דרוש למניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של המבקש. לפיכך, ניתן "צו האוסר על פרסום כל הדיונים, לרבות כתבי הטענות, בתיק 1350/07" (החלטת סגן הנשיא י' זפט בבש"א 5691/07). ביום 10.4.07 הגיש המבקש כתב הגנה, ועימו כתב תביעה שכנגד בעילות של פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיות, והטרדה מאיימת.
המערערות, המוציאה לאור של העיתון "ידיעות אחרונות" וכתבת העיתון, ביקשו לפרסם את דבר הגשתה של התביעה ותוכנה, ולפיכך פנו ביום 18.3.07 בבקשה להסרת צו איסור הפרסום, או לחלופין, לצמצומו. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו מיום 26.4.07 קבע בית המשפט כי "לשלב זה של הדיונים, בו טרם הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית כלשהי, ולו לכאורית, הכף נוטה לטובת ההגנה על פרטיותו של [המבקש]". בית המשפט הוסיף כי המעשים המיוחסים למבקש בכתב התביעה הם חמורים ביותר, אך מדובר בטענות גרידא בכתב תביעה, ומשכך, "הפגיעה בזכות הציבור לדעת ובחופש הביטוי אינה חמורה, שהרי אין מדובר במידע שחשוב להביא לידיעת הציבור כבר עתה בטרם נערך בירור, ולו ראשוני של העובדות, ואינה שקולה כנגד הפגיעה החמורה בפרטיותו של [המבקש]". לפיכך, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, אך סייג את החלטתו בכך ש"הצו יתבטל מאליו עם מתן פסק הדין, אלא אם כן יוארך או יבוטל קודם לכך על ידי המותב שידון בתביעה". על כך הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
3. המערערות מציינות כי בהתאם להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ניתן לאסור על פרסום בקשר לדיוני בית המשפט במקרה של פגיעה חמורה בפרטיות. לגישתן, במקרה שלפנינו פרסום פרטי המקרה לא יגרום לפגיעה כאמור, ולפיכך, לא היה מקום למתן הצו. לשיטתן, לא די בכך שעורך דין טוען כי פרסום שמו בהקשר של הליכים משפטיים כנגדו, בהם נטען כי מעל באמון לקוחו, עלול לגרום לנזק, שכן אין בכך משום פגיעה חמורה בפרטיות. המערערות מדגישות, כי כתב התביעה כולל טענות בדבר הפרת חובות נאמנות של עורך-דין כלפי לקוחו, תוך הימצאות במצב של ניגוד עניינים, וביצוען של עבירות מרמה. טענות אלה, לפי מהותן, מעוררות עניין ציבורי רב. כן נטען כי קיימת חשיבות בפרסום הפרשה ולו בכדי להזהיר את המיוצגים או המבקשים להיות מיוצגים על ידי המבקש, בדבר קיומה של תביעה נגדו. המערערות מוסיפות, כי טיבו של כל כתב תביעה שטענות המוצגות בו הן בבחינת טענות גרידא, וכי במקרה זה אף נכללו בכתב התביעה מסמכים המחזקים את הטענות. נטען כי יש חשיבות גם לפרסום כתבי בי-דין, ולא רק לפרסומם של פסקי דין וכי הציבור ידע להבחין בין טענות המוצגות בתביעה אזרחית לבין עובדות שנקבעו בפסק דין, וידע להעניק לדברים את המשקל המתאים. עוד הובהר, כי בנקודת הזמן הנוכחית הוגש כתב הגנה על ידי המבקש, וניתן יהיה ליתן ביטוי הולם לגרסתו של זה האחרון בנושאי המחלוקת. המערערות מבקשות לבטל את צו איסור הפרסום במלואו. לחלופין, מתבקש ביטולו החלקי של הצו, באופן שרק שמה של המשיבה יוותר חסוי (בדיון שנערך לפנינו הבהירו המערערות כי אין הן עומדות על פרסום שמותיהם של שני המשיבים). עוד התייחסו המערערות (בגדרי סיכומי התשובה מטעמן) לטענת המבקש כי יש לדחות הערעור על הסף, שכן היה עליהן להגיש בקשת רשות לערער. לטעמן אין ממש בטענה שכן מבחינתן, כמי שאינן צד להליך העיקרי, החלטת בית המשפט בעניין איסור הפרסום היא בבחינת פסק-דין.
המשיב הודיע כי הוא מצטרף לטיעוני המערערות, ואינו מתנגד לקבלת הערעור ולהסרת צו איסור הפרסום.
4. המשיבה תומכת בהחלטת בית המשפט על הנמקותיה. נטען כי פרסום התביעה, אשר טרם נדונה או הוכרעה, יגרום נזק חמור לפרטיותה, לכבודה ולכבוד משפחתה, ועלול לגרום לנזק לילדיהם (הבגירים) של המשיבים. נטען עוד כי פרסום ההליך עלול להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. הוסף כי בין בני הזוג מתנהלים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. היבטים רבים המוזכרים בתביעה נדונים בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה, ובפועל נחשפים בתביעה הנוכחית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי פרסום שמו של המבקש, יביא באופן ישיר לפרסום שמה.
5. המבקש תומך אף הוא בהחלטת בית המשפט על נימוקיה. כטענת סף נטען, כאמור, כי דין הערעור להידחות על הסף שכן החלטת בית המשפט הינה החלטת ביניים, אשר יש להשיג עליה בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. לגוף הדברים נטען, כי המשיב ביקש לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב. הגשת התביעה נועדה ליצור, כלשונו של המבקש, "מטריה משפטית ולו גם דולפת" אשר תאפשר לכלי תקשורת לפרסם את הכתבה אודותיו; זאת לאחר שניסיונות קודמים של המשיב בעניין זה לא צלחו. לשיטתו, עקרון פומביות הדיון, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אינם ערכים מוחלטים. מולם ניצבים זכותו של המבקש לפרטיות ולפרטיות משפחתו (ובה שתי בנות קטינות), זכותו לשמו הטוב, לקניינו, ושלא יתפרסמו נגדו דברי רכילות מרושעים. נטען כי כתב התביעה הוא "ברובו גיבוב של כזבים והכפשות" נעדרות בסיס, ו"חלקו האחר הוא בגדר רכילות זולה היורדת לרבדים הנמוכים של צנעת הפרט". נטען כי כתב התביעה מייחס למשיב עבירה של מעילה בכספי לקוחות, שהיא אולי העבירה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת כאשר מדובר בעורך-דין, ומשכך בדין הפעיל בית המשפט את סמכותו. המבקש מציין כי במקרה הנוכחי לא נעשה כל בירור, ולו ראשוני, של העובדות. בצד האמור נטען כי בנסיבות שלפנינו יש סמכות לאסור על הפרסום גם נוכח הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) וזאת משום שכתב התביעה שכנגד מסתמך על עילות מכוח חוק אחרון זה.
דיון והכרעה
המסגרת הדיונית
6. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.5.07 הביאה לכלל סיום את ההתדיינות בין המערערות - אשר אינן צד להליך האזרחי "העיקרי" - לבין המשיבים בעניין איסור הפרסום. בנסיבות אלה, נתונה ההחלטה לערעור בזכות. כפי שנפסק:
"הדיון בבקשת רשות פרסום כאמור, מהווה הליך 'עצמאי' ונפרד מן ההליך נושא הדיון בתיק העיקרי, פלילי או אזרחי; והוא מתנהל במסגרתו של ההליך העיקרי כ'הליך נילווה'. מוגשת הבקשה על ידי מי שהוא 'זר' להליך העיקרי, יזומנו לדיון בה גם הצדדים להליך העיקרי; וכאשר מדובר בהליך שהמדינה אינה צד לו, רשאי בית המשפט לצרף לדיון בבקשה למתן רשות פרסום גם את היועץ המשפטי לממשלה. על פי הילכת חסן ... [בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 677 1991) - ע' פ'], מהווה ההחלטה ב'הליך נילווה' כזה 'פסק דין'; ובתור שכזו, היא נתונה לערעור בזכות על פי חוק בתי המשפט, ללא קשר להליך העיקרי (בש"פ 6878/98 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.99)).
נוכח האמור, אין בידנו לקבל את טענת המבקש כי יש לדחות הערעור על הסף מן הטעם שלא מוקנית למערערות זכות ערעור.
דיון
7. סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון היסוד לפיו "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451 (1991) - להלן: עניין וילנר; כן ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995) - להלן: עניין מרום). ביסוד עקרון פומביות הדיון עומדים עקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת (השוו: ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 718 (1999); בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.05) פסקה 6 - להלן: עניין ביטאר). "פומביות הדיון מאפשרת לציבור לקבל מידע על פעילויותיהן של הרשויות הציבוריות, ובהן בתי משפט והרשות החוקרת" (בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד נח(6) 933, 938 (2004) - להלן: עניין פלוני), ובכך מתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות "שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.4.06) פסקה 13 - להלן: עניין חברת החדשות). בשמירה על עקרון פומביות הדיון טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי ולביצור אמון הציבור בבית המשפט. "באמצעות פומביות הדיון, הצדק לא רק נעשה אלא גם נראה, וכך נמנע הרושם שהדין נעשה במסתרים ומשיקולים נעלמים" (בג"צ 258/07 ח"כ גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006 (לא פורסם, 6.2.07) פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש - להלן: עניין גלאון; כן ראו עניין חברת החדשות, פסקה 14). רציונל נוסף לעקרון פומביות הדיון, עליו עומדת השופטת ע' ארבל בעניין חברת החדשות הינו "תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך... 'פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק' ... עינו המבקרת של הציבור היא אמצעי העשוי, כשלעצמו, 'לבטל כל אפשרות של שפיטה מתוך משוא פנים ודעה קודמת' (עניין חברת החדשות, פסקה 14).